היום היה מלא בהעברות של ציודים מכל מני מקומות[בעיקר רחוקים (: ] אל גלריה אלפרד בת"א,שעל מדרגותיה הצנועות אני יושב וכותב.
אני הופך אותה למקום המחיה שלי לזמן הקרוב [עד לפתיחת התערוכה בעוד שבוע]
אני אוהב לחיות איזה זמן במקומות שאני מציג בהם,זה לא חוק.העדפה.
הרבה ממה שאני עוסק בו קשור למתח בין ההוויות ניכור/שייכות
.החיים במרחב המנוכר,סטרילי,"כל מקום" כביכול שנקרא גלריה,הופך אותו לידידותי לי.
בעזרת איסוף של פיסות חוויה יום יומיות,פשוטות וקטנות,אני מתגבר על הפחד שלי,מחייך אליו עם הקפה [והסיגריה,עדיין],נירדם כל יום בנינוחות גוברת.בסוף אני מתגעגע.
החוויה של פגישה מתמשכת עם ההיתהוות של העבודה בחלל,מדויקת,מלאה לי.
זה קצת כמו גל,שעבורי זו [המחייה] אחת מהדרכים "למלא" אותו [גלים דורשים מלאות.אי אפשר "לעזוב ולחזור"]הפעולות עצמן-בירושלים בבוקר[בוקר שבת]שקטה מיתעוררת,ובתל אביב בלילה,רוחשת פעילות ותשוקות-היו קצרות,מתומצתות.[ב"זמן של השעון"]
הג'גלינג כפעולה,מיתרחש במישור זמן "אחר",מיסתורי.כאילו עצם העניין הוא עיוות הזמן,פיסולו אפשר לומר.המרתו לתנועה ומרחב.
המעבר החד בין הזרימה והשליטה אל היתנפצות הביצים[הקליפות],מובהקת.
אתה לא יכול להבין יותר מזה שפיספסת.
הלך,אבוד,קאפוט.העגול החלק היפה הזה,
איננו.
[או אם רוצים להיות חיוביים ופואטים : "הומר למציאות נזילה וזורמת". זו גם דרך להיתבונן בעניין.]
פעולה:ג'גלינג עם ביצים [10]הכתובות בשמות הספרות,עד לשבירתם.
ירושלים-תל אביב
Saturday (Shabbat), October 4, 2008
Might 4/10/2008
Today was packed full with moving equipment from all kinds of places [especially far-away ones] to the Alfred Gallery in Tel Aviv, on whose modest steps I am sitting and writing.
I am turning the gallery into my living space for the near future [until the show opens a week from now].
I like living for a while in places where I show work. It's not a rule, just a preference.
A lot of what I'm working on involves the tension between the experiences of alienation/belonging. Dwelling in the sterile, glossy (not Guy's term) so-called "everyplace" labeled "gallery" makes it a friendlier environment for me. Through collecting patches of simple and minor everyday experiences, I overcome my fear, smile at it with my coffee and cigarette [yes, still smoking], fall asleep at the end of each day with growing ease. At the end, I miss it all.
The experience of an ongoing encounter with the work as it comes into being in the space feels accurate and full[filling]. It's a little like riding a wave. For me, dwelling in the gallery is one of the ways to "fill" the wave. [And waves must be full. They can't be abandoned and returned to later.]
It was Jerusalem in the morning [Shabbat (Saturday) morning in Jerusalem, there is almost no traffic, only men, women and children walking to synagogue wearing white], quiet and waking up slowly; Tel Aviv at night [Saturday night is called "Shabbat's departure," and is inevitably a time of bustle, awakening, traffic, even in Jerusalem, and much more so in Tel Aviv] was humming with activities and desires. The actions themselves were short and concise [in "clock time"].
Juggling as an action takes place in a "different," mysterious dimension of time. As though the entire point is to distort time, to sculpt it, one might say. To transform it into motion and space.
The sharp shift between flow and control and the shattering of the eggs was unmistakable.
There's no better way to understand you've messed up.
Lost, vanished, caput. That beautiful, smooth, roundness: gone.
[Or if we'd rather be positive and poetic: "transformed into liquid, flowing reality." And that too is a way to look at it.]
Action: juggling with ten eggs each painted with the name of one of the ten spheres /rungs of The Ladder, until the eggs shattered. Jerusalem, Tel Aviv.
רשומות
